זהו כבר השבוע השני של המסע שלנו לאיסלנד. החוויות לא מסתיימות: חוצים נהרות, מטיילים בקניונים, מתפעלים ממראה המפל הגבוה יחד עם הקשת שנוצרת מרסיסי המים ומקרני השמש, עוברים מסע לילי והרפתקני למערת הקרח, נפגשים עם אנשים מעניינים, רוחצים במים חמים ומסריחים וצופים בבורות בוץ מבעבע, מטיילים בין תצורות לבה מעניינות ואוכלים בשר בפיקניק! זה רק חלק ממה שעשינו בשלושת הימים הבאים
יום ג', 6/7
השכמה רגילה – ב-7:30. ארוחת הבוקר לא משהו. יוצאים לדרך – נוסעים לכיוון הוסאוויק (Húsavík). עוצרים בדרך בבית המרקחת לקנות סירופ לשיעול וקרם נגד שיזוף ויורדים לחנות הידועה "66". אף אחד לא קונה כלום (הכל כל-כך יקר), חוץ ממני שהצטיידתי במין בנדנה אדומה ודי שימושית.
אוכלוסיית הוסאוויק עומדת על 2,484 אזרחים. יש בה נמל קטן ויפה עם כנסיה הנראית כמו עוגת זנגביל. היא היתה בסיס של ציד לווייתנים, לפני שהאיסלנדים הפסיקו זאת ב-1989. עכשיו היא משמשת כבירה האירופית של צפייה בלווייתנים. יש כאן כמה סוגים של היונק הענק. אחד מהם הוא לווייתן המינק, שאוהב לשחק מסביב לספינות כמו דולפין. בעיר יש גם מוזיאון לוויתנים, שם תוכלו ללמוד שהלווייתן התחיל כמו חיית אדמה בגודל כלב ובאיזשהו מקום באבולוציה הרגל האחורית נקשרה לשרירים של אברי המין.
המשכנו צפונה על כביש מס' 85 ובהמשך, מזרחה על אותו כביש. הדרך הייתה מקסימה. הים משמאל, הרבה ירוק. אז הגענו לאזור פארק יוקולסארגליופור (Jökulsárgljúfur) שהוכרז כשמורת טבע בשנת 1973. הפארק נמצא בצפון-מזרח איסלנד ובמרכזו עובר נהר יקולוסו או פיידלום (Jökulsá á Fjöllum), הזורם מקרחון וטנייקוטל (Vatnajökull) צפונה. לאורך הנהר יש כמה אטרקציות, שאותן נפקוד בהמשך היום. אפשר להגיע לפארק מאגם מיוואטן (Mývatn) או בדרך שבה אנחנו הגענו, מהוסאוויק. רוב שטח הפארק סגור בחודשי החורף.
עצרנו בשמורת הטבע אסבירגי (Ásbyrgi). יצאנו לטייל בשביל בין העצים, כשמסביב פרחים סגולים וצהובים, בריכה קטנה עם המון ברווזים, מזג אוויר נפלא, שמים בהירים ורוח קלילה נושבת. לא רצינו לסיים את ההליכה. המסלול לוקח כשעה. יש עלונים המסבירים את הדרך, המראות, העצים, הצומח והחי שתיתקלו בהם (באנגלית, כמובן). אסבירג'י הוא קניון דמוי פרסה, שרוחבו כ-1 ק"מ וגובה הקירות האנכיים המקיפים אותו – כ-60 מ'. למה צורת פרסה? הסיבה העיקרית (לפי דברי הנריק) היא הסוס בן שמונה הרגליים Sleipner, שטבע פה את פרסתו (הסיפור הרבה יותר ארוך, אבל החלטתי לקצר כאן). אך הסיבה האמיתית היא שיטפון, שנוצר מהר הגעש שהמס קרחון שזרם במהירות באפיק נהר הפיידלום וחצב את הקניון במשך שלושה ימים. בבוט'קה של הריינג'ר תוכלו לקבל עלונים המסבירים את המסלול הזה ומסלולים אחרים. מאוד מומלץ!
מפלי דטיפוס
משם נסענו למפלי הדטיפוס (Dettifoss) – "הניאגרה פולס של אירופה", מוצר פאר של הטבע, המפלים הכי גבוהים באירופה (44 מ'גובהם ו-72 מ'רוחבם) ולהם כוח גדול. הלכנו בשביל למעלה ומראה המפלים יחד עם הקשת שהצטיירה בשמיים היה מרהיב!
ושוב תופעה החוזרת על עצמה – אין חנויות מזכרות ולא דוכנים של אוכל, רק מגרש חנייה ליד המקום בו המים נופלים מהסלעים לקניון עם קירות אבן המכוסים טחב. והכל בחינם!
חזרנו למכונית ויצאנו לכיוון המלון. בדרך אריק איינשטיין עם "what was was was was" והוודקה נשפכת, למרות שלדברי הנריק חל איסור על שתיית משקאות חריפים במכונית (סתם מקנא!) וכמובן, כל הזמן אוכלים: בייגלה, דפי צ'יפס. את הבוטנים שומרים לזמן חירום.
פיקניק מסודר
המשכנו. עצרנו בחנות בה קנינו, שוב, מצרכים לארוחת צהריים. הפעם התפרענו והוצאנו יותר מ-5,000 קרונות. קנינו גם תירס וגם אפונה. החלטנו שרק סלמי היא הקנייה הנכונה. המשכנו הלאה. הגענו לאזור אחר של השמורה. קודם כל אכלנו. הפעם זה נעשה סביב שולחן. התנאים היו מצוינים והאוכל מגוון: מרק, לחם, גבינות מכמה סוגים, סלט תפו"א, תירס וזיתים.

פיקניק בכיף
אתר המשושים
אנחנו באתר משושי היודאקלטר (Hljodaklettar) אשר בווסטורדלור (Vesturdalur). האתר מזמן מראות נהדרים של משושים ותצורות בזלתיות מדהימות: עמודי משושים, קשתות ומערות הנתמכות במשושים, מבנה דמוי כנסייה ממשושים, עמודים ספירליים ורוזטות. והשיא – "חלת דבש": מבנה דמוי חלת דבש בנוי ממשושים וממגוון של צורות מופלאות מעשה איתני הטבע.
יש שבילים המקיפים את כל האתר ועוברים בין תצורות הלבה. המסלול שהלכנו בו הוא מסלול מעגלי של 2.5 ק"מ, מסומן היטב, אך אנחנו הפסקנו בשלב מסוים בגלל חוסר בזמן. אם יש לכם זמן, המשיכו בשביל. מחכות לכם הפתעות שונות לאורכו. כדאי להגיע ל"כנסייה" (Kirkjan), מעין מערה המזכירה כנסייה גותית (כך אומרים, אני לא ממש ראיתי את הדמיון). מחזה מרהיב! בכניסה לשביל תוכלו לקחת עלון הדרכה על המסלול ועל המראות שתיתקלו בהם.

תצורת הסלע – הכנסייה
איך נוצרו משושים אלה?
המשושים הם סלעי בזלת שחורים, שנוצרו אחרי שהסלע המותך במעמקי כדור הארץ, מאגמה, פרץ בצורת לבה רותחת והחל להתקרר ולהתגבש בתצורות רב-צלעוניות ובהן עמודי משושים. התצורה המיוחדת מודגשת יותר, כשהבדלי טמפרטורות בין הפנים והחוץ גורמים לסידוק המבליט את צורתם של המשושים המושלמים מבחינה גאומטרית. באיסלנד אפשר לצפות בעמודי בזלת ובשכבות של עמודונים משושים, שנראים כאילו נחצבו בידי אדם, כשביניהם מצויה קרקע אפורה, שנותרה מבליית הבזלת ו"נאפתה" כאשר כוסתה שוב בבזלת לוהטת חדשה. במקום שבו זרמו המים בכוח רב וניצלו את הסדקים בבזלת, נוצרו בריכות ומפלים, בדומה לבריכת המשושים בגולן.

משושי הלבה
בורות הבוץ ואדי המים
משם נסענו דרומה עד למפגש עם כביש מס' 1 ופנינו מערבה לכיוון אגם מיבטן. הגענו אל "מטבח השטן", הלא הוא הר נומפיטל (Námafjall), שבו היו פעם מכרות לכריית גופרית שהיתה מיועדת לאבקת שריפה. יש כאן שביל של 20 דקות הליכה עד לפיסגה, שממנה נשקף נוף נהדר של כל האזור. אנחנו העדפנו להסתפק באתר Hverarond הנמצא למרגלות ההר, ממש ליד הכביש. זהו שטח גדול שכולו אזורים מבעבעים – בריכות בוץ כחולות-אפורות ועשן בכל מקום. שביל מנתב את המטיילים בין היורות הרותחות – כעין דווודי ענק שמרתיחים בהם נוזל סמיך, שמעלה עשן וריח עז של גרפית.
משם חשבנו ללכת ל"לגונה הכחולה", שאותה ראינו יום לפני זה והתקנאנו באנשים שטבלו בה. אז ראינו את השלט "הרחצה אסורה בהחלט" והחלטנו לוותר. אלא שאז סיפר לנו הנריק על מקום חדש שנפתח לא מזמן ושאל אותנו, אם אנחנו רוצים לנסות. הסכמנו. הסתבר שזה אתר שדומה מאוד ללגונה הכחולה, שבה היינו ביום הראשון. כולם חוץ ממני נכנסו פנימה לטבול במים החמים והמסריחים. שם המקום הוא Jarðböð. הוא עדיין בהרצה, אבל בהחלט מומלץ לנסות אותו.
מערת ההרפתקאות
אני אגרתי בינתיים כוח למשימה האחרונה שלנו לאותו יום: ביקור במערת הקרח Lofthellir. היציאה נקבעה לשעה 21:30 ואמורה הייתה להסתיים כעבור 6 שעות(!). דרורה וזיזי פרשו מהסיפור. הגענו למלון, אכלנו ארוחת ערב (ככה, ככה), התלבשנו ויצאנו לדרך. בחור צעיר עם שיער ארוך ושם עוד יותר ארוך אסף אותנו. נסענו כשעה בדרך לא דרך. קפצנו, נטינו, שמענו ממנו הרבה סיפורים (יש לו בת מחברה שלו, שהוא כבר לא בקשר איתה; את דמי המזונות לגרושות משלמת הממשלה ולא הבעלים; בילדותו היה מאוד אלים ועוד ועוד) והגענו. יש הליכה של כ-30 דקות על סלעי לבה. הצורות של סלעי הלבה בצורת חבלים מרהיבות!
הגענו לפתח המערה. סולם צר וארוך הוריד אותנו למטה. טוב, זה לא היה כ"כ פשוט בשבילי כי לעלות על הסולם הייתה משימה לא פשוטה. לאחר הסברים של שלום, איך להעביר את הרגל, הצלחתי וירדתי. כאן לובשים כפפות, קסדות, פנס על הקסדה ונועלים מגפיים מיוחדים להליכה על קרח (עם כמה מסמרים).
יוצאים לדרך. הולכים על הקרח (יותר נכון, במים שמעל הקרח). מגיעים לפתח המערה: חור צר וגבוה. המדריך נכנס ראשון ואנחנו אחריו: מרימים עצמנו על מזרון דק עד החור ואז משתחלים לתוכו. איזי ושלום ניסו פעמיים, עד שנכנסו (אחד מהם לאחר שנרגע, השני לאחר שהתקלף מממעילו). פה, בעצם, התחלנו לראות את נטיפי הקרח. פסלי קרח יפהפיים וצורות מיוחדות. התאורה שלנו הוסיפה להם מימד מיוחד. החוויה המיוחדת כאן היא עצם ההתקדמות במערה: חבלים (סנפלינג), התגלשות על הישבן כמו במגלשה או גלישה ברגליים מקופלות, טיפוס, שכיבה ועוד. לבסוף, מדיטציה של 10 דקות של שקט וחושך, כשרק טיפות המים נשמעות. חוויה ממש מיוחדת!
בשעה 4:00 הלכנו לישון.
יום ד', 7/7
יצאנו מהמלון עייפים מאוד בגלל השינה הקצרה, אבל מוכנים להמשיך בדרך. קנינו מצרכים לארוחת הצהריים. הפעם זה בשר! ירדנו מכביש הטבעת לדרך F88 ועברנו את הנהר. נשמע פשוט, אבל זה לא בדיוק כך. הנהרות זורמים בחוזקה, המים בד"כ עמוקים למדי ורבים הרכבים שנתקעים. כל יום לפני היציאה לשטח צריך לברר מה תנאי השטח והאם הנהרות עבירים. בשטח עצמו יש סימנים, שהמקומיים מכירים ויודעים לפיהם מה מצב הזרימה ומה עומק המים. הנריק מנוסה בעניין והמעבר בשבילו מאוד פשוט. כשעשינו זאת פעם ראשונה, מאוד התלהבנו ומיקי רצה לצלם את המעבר. השארנו אותו בצד השני של הגדה וחזרנו חזרה כדי לעבור עוד פעם.
חציית נהרות
לאיריס (כותבת הספר), שנסעה כנוסעת עצמאית, יש ניסיון קצת שונה בחציית הנהרות. היא כותבת: "להלן מספר עצות מבעלי ניסיון:
קיימים שני סוגי נהרות: נהר, שמקורו במעיינות וזרימתו קבועה ויציבה, ונהר, שמקורו בהפשרת קרחון וזרימתו משתנה בהתאם למזג האוויר וקצב ההפשרה. לכן:
א. ביום קיץ חם, אם מסלול הטיול מאפשר זאת, עדיף לחצות את הנהר בבוקר ולא אחר הצהריים, שאז השמש מגבירה את ההפשרה והנהר עמוק יותר וזרימתו חזקה יותר.
ב. נסו לאמוד את גובה המים. המים בדרך כלל צלולים וקרים מאוד. ניתן לאמוד את עומקם ב"עין" או לחכות ולתת זכות קדימה לרכב אחר. המלצה לא פשוטה לביצוע. לתת לרכב אחר לעקוף אותנו?! אבל המטרה (לראות להיכן מגיעים המים), מקודשת. אם לא ניתן לאמוד את עומקם ב"עין" או אין רכב אחר בסביבה – נכנסים. בררר………
ג. אפשרות נוספת, אם מתאפשר, היא להתייעץ עם אנשים העובדים באזור: פקחי טבע, למשל.
ואחרון ולא פחות חשוב: הביטוח אינו מכסה נזק שנגרם בשל חציית נהר. קחו זאת בחשבון, תרתי משמע".
(מתוך הספר "איריס וחברים ממליצים איסלנד").
בקשר למה שאיריס כתבה, לא פעם ראינו שתיירים מחכים שאנחנו נחצה את הנהר ואח"כ עברו אחרינו. פעמים אף התייעצו עם הנריק לגבי היכולת שלהם לעבור. ברקורד שלו יש הרבה חילוצים של רכבי 4X4 של תיירים. מצורפת כאן תמונה, שהנריק שלח לי על חילוץ שביצע ברכב שנתקע באמצע הנהר. זה מה שקורה כשלא יודעים איך לחצות אותו, איפה ומתי.
לגבי נהיגה בכלל: דרכים רבות אינן סלולות וקורה שדרכים סלולות הופכות לדרכי עפר בפתאומיות והסימונים המתריעים על כך קטנים ולעיתים לא נראים. שימו לב לסימנים והתקדמו בזהירות. אותו דבר לגבי מסלולים לרכב 4X4. רצוי לנסוע על דרכים כאלה או מחוצה להן עם נהג, שמכיר את האזור ויודע מתי ואיפה לחצות נחלים. כמעט כל הגשרים – ויש כאלה הרבה – הם נתיב אחד. האיסלנדים, בהיותם נהגים זהירים, בד"כ יוזמים ראשונים וזזים לצד הכביש, כדי שתוכלו לעבור. פגישה עם רכבים אחרים היא די נדירה ותחנות דלק נדירות עוד יותר. לכן, מלאו את המיכל כשהוא במחציתו ואל תחכו שיתרוקן.
הפיקניק בפארק הלאומי
הגענו לפארק Herdubreidarlindir, שלמרגלות הר השולחן הרדוברייד (Herdubreid) – מקום בו חיכו לנו שלוש הריינג'ריות השומרות על המקום. אחת מהן סחבה את הגריל על גבה ועברנו לאחת הבקתות, שם היא לקחה את כל החומרים והכינה את ארוחת הצהריים. אנחנו יצאנו בינתיים לטייל באחד השבילים שבשמורה, בין סלעי הלבה. שם ראינו שוב את סלעי הלבה בצורת חבלים ושוב התפעלנו מהם. איזי נשאר. כשחזרנו, ארוחת הצהריים כבר היתה מוכנה וכללה (סוף סוף) כבש, חזיר ונקניקיות. מצוין!
ממשיכים דרומה. הדרך קשה, חדגונית: מדבר לבה שחור ויבש, ללא צומח, לאורך הנהר פיידלום היפה. עצרנו ליד הר הרדוברייד כדי לחתום על מחברת האורחים ולכתוב הערות (כל מדריך איסלנדי מחויב להגיע אל המקומות בהם מונחת מחברת זאת, שתמיד נמצאת במקום המוגן מפני תנאי מזג האוויר, ולהחתים בה את המטיילים שלו). פונים מערבה לדרך F910 ואז שמאלה לדרך F586 המובילה ללוע הר הגעש אסקיה (Askja).

אסקיה
הדרך עד ללוע עוברת 10 ק"מ בשדה של סלעי לבה קשים ומשונים. מראה שלא מן העולם הזה. אין להתפלא על כך, שב-1965 נבחר האזור כשטח אימונים של האסטרונאוטים האמריקנים של "אפולו" לקראת טיסתם אל הירח.
אסקיה
ואז הגענו לאסקיה. כאן נמצא שדה הלבה הגדול ביותר בעולם המכסה 4,500 קמ"ר (כחמישית משטחה של מדינת ישראל). איך נוצר שדה הלבה הגדול הזה? בשנת 1875 ארעה כאן התפרצות וולקנית בהר הגעש Dyngjufjoll, שחלק מאפרה הגיע עד לשטוקהולם הרחוקה. ההתפרצות יצרה לוע ענק, 7 ק"מ קוטרו. זהו האסקיה. כתוצאה מתהליכים שקרו כאן בשנים שלאחר ההתפרצות, ארעה התמוטטות בהר הגעש ונוצר לוע שהתמלא במים ויצר אגם. זהו אסקיהוואטן (Öskjuvatn, אגם אסקיה). עומקו של האגם הוא כ-220 מ' והוא העמוק ביותר באיסלנד. בתחילת המאה ה-20 ירדו שני חוקרים גרמנים לאגם בסירה ועקבותיהם לא נודעו עד היום. מאז 1875 אירעו כאן שמונה התפרצויות כשהאחרונה ארעה בשנת 1961.
בסמוך לאגם נמצא לוע פעיל קטן בשם ויטי, שפירושו "גיהינום". מים חמים ניגרים מקירותיו הזקופים ויוצרים בריכה חמה ונעימה לרחצה למהדרין ולאמיצים, שיעזו לרדת לתוכו. אצלנו היו שניים כאלה, אבל לא כדאי להקדים את המאוחר.

לוע הויטי
חנינו במגרש החנייה. התלבשנו היטב. הנריק אמר שזו הליכה של 20 דקות. קלי קלות. התחלנו ללכת על הלבה השחורה, כשמסביב יש המון שחור ולבן ועל פסגות ההרים מסביב עדיין יש שלג. עוברים מהלבה לשלג וגם למים וגם לבוץ (ימים חמים גורמים להפשרת השלג ולהתגברות כמויות המים הזורמים). הנעליים מלוכלכות לגמרי. מתחיל להיות חם, מתחילים להתפשט (יש המון שכבות). 20 דקות כבר עברו מזמן וממשיכים ללכת. שלג, מים, בוץ וסלע שחור. ואז מגיעים לעלייה הגדולה. בסופה מתגלה המראה המרהיב של הוויטי והאגם שמאחוריו. ישבנו ונהנו מהאוויר ומהמראה. מיקי לא יכול לשבת במנוחה. הוא חייב לרדת למטה. כן, יש שביל שיורד אל הוויטי. זו ירידה תלולה וחלקה, אבל לא אלה יניאו את מיקי מלהגיע למטרתו. הנריק ראה זאת והחליט גם הוא לרדת (רשמית: זה על אחריותו של מיקי, לא רשמי: זה הכיף הכי גדול שלו). כשהגיעו למטה, החליטו גם לבדוק את המים. התפשטו לגמרי (לא ממש הצלחנו לראות ממרחק כזה גדול) ונכנסו למים. בחוץ היה קר, להזכיר לכם! זוג נוסף שירד למטה עשה אותו דבר, לשמחתם של הבנים!
כשיצאנו משם, הלכנו לחתום על ספר המבקרים. משם, קיצרנו את הדרך וטבענו בבוץ. הגענו בשלום למגרש החנייה. חוויה מיוחדת! (אם כי, הדרך הארוכה לאסקיה במכונית והדרך הארוכה ברגל באתר עצמו גורמת לחשוב, האם כל זה שווה את המאמץ. עניין של טעם! יש גם טיסות מעל המקום).

חותמים בספר האורחים
איריס כותבת: "טיול באיזור הזה על ניגודיו הקיצוניים, על השקט בחוץ ועל הסערה מתחת לפני השטח, הוא אחד משיאיו של הטיול לאיסלנד. לא להחמיץ!" (מהספר "איריס וחברים ממליצים איסלנד").
משם חזרנו לדרך F910 הפונה מזרחה ובמפגש עם F907 פנינו צפונה עד למפגש עם כביש הטבעת.
בתי החווה
נסענו שעתיים בדרך איומה. קופצנית וקשה. עברנו את הנהר מספר פעמים (מיקי ירד כל פעם לפתוח לנו את שערי הבקר) ואז הגענו ל-Saenautasel, שבו יש בתים איסלנדים משוחזרים, שם שלום טעם גרון כבש כבוש במי חלב ושתה שיכר שעשוי במקום. באחת הבקתות ישבנו ליד שולחן ושתינו קפה, שוקו והעיקר – אכלנו פנקייקס עם ריבה. מצוינים! כאן פגשנו ילדה גי'נגי'ית נחמדה בשם הקצרצר Grudny Halla Polilja Hallsdottir.
הבתים נבנו ב- 1843 וננטשו בשנת 1943. בשנת 1992 הוחלט לשחזרם ומאז גרה פה המשפחה בקיץ ומארחת את המטילים העוברים בדרך ובהזדמנות זו מתוודעים אל אורח החיים, שהיה פה לפני יותר ממאה שנים. יש פה גם חוות חיות שהילדים נהנים מאוד לשחק איתן. טל' 855-5399.
מכאן נסענו למלון. מכביש מס' 1 עלינו צפונה לכביש 917, עד שהגענו אל המלון שלנו, Svartiskogur ("היער השחור"), קרוב לנהר הקרחוני Jökulsá á Brú. חיכו לנו עם ארוחת הערב. לא היינו רעבים. בכל זאת, אכלנו עוד מרק ושתינו קפה בלוויית עוגה ושמחנו בשמחתה של איסלנדית מקומית, שחגגה שם יום הולדת. גם זכינו באהדה על כך שאנחנו ישראלים (טוב, זה לא קורה הרבה ולכן אני מציינת זאת). הלכנו לישון בחדרים הקטנים-קטנים של המלון.

ארוחת הערב במלון
יום ה', 8/7
יצאנו בנחת לדרך (החלטנו שהיום עושים את זה "איזי"). לפני זה, על מדרגות המלון, שרנו עם הגיטרה "איזה עולם נפלא" ועוד כמה שירים. ה"רמקולים" שאירגנו עזרו להעצים את השירה.
נסענו לאזור הפיורדים המזרחיים – לא בדיוק הפיורדים של נורבגיה. עצרנו באגילסטדיר (Egilsstadir), עיר גדולה יחסית (2,500 איש), שבה הטמפרטורות מאוד נעימות. גם בחורף.
ממשיכים באזור הפיורדים. למטה בהרים הירוקים הדרך, בד"כ דרך עפר, מתפתלת כנחש מחוף אחד לחוף הנגדי, שם שדות מרעה יורדים למים. כמה חוות צבעוניות בהירות, מגדלורים קטנים, כבשים, רועים עם כבשים שזה עתה נולדו – הפיורדים של החוף המזרחי של איסלנד מציעים את הנוף הכי נעים שאתם יכולים לדמיין.
בתקופת החורף יש באזור זה חושך מוחלט במשך חודשיים. הגענו למעבר ההרים Oddsskarð שם עצרנו לראות את הנוף ולזרוק אבנים למטה. פה גם עושים סקי בחורף (ראינו את מעלית הכסא היחידה הקיימת פה).
המשכנו לאורך הפיורדים והגענו לפסקרודספיורדור שם עצרנו במסעדה. אשה מרייקיאוויק, שבנה תלמיד של הנריק, פותחת פה מסעדה בקיץ ומגישה מרק דגים מצוין עם שרימפס. ביקשנו עוד אוכל, אבל מה שהיה זה שרימפס טובים. בסוף – קפה. שילמנו 11,500 קרונות. יקר למדי, אך המקום היה נעים ונחמד.
משם המשכנו אל סטודווארפיורדור לביקור במוזיאון האבנים (Petra's Stone Mineral Collection). זהו ביתה של אשה בת 80 (מאז הביקור היא נפטרה), שמגיל 6 אוספת אבנים מכל רחבי איסלנד. האבנים מוצגות בחצר הבית ובתוכו. פגשנו אותה. לא תיארנו לעצמנו שמישהו יכול לאסוף כמות כזאת גדולה של אבנים ועוד באיסלנד עצמה. המקום נחמד, הגינה מטופחת. אפשר לבקר בבית בו היא גרה, לטעום מהעוגות שאופים שם ולשתות קפה בגינה.
משם נסענו לכיוון היעד שלנו, אבל בדרך עצרנו ליד שפך נהר שסוחף הרבה אבנים, מקווים שהמזל יאיר גם לנו פנים ונוכל למצוא אבן מיוחדת וטובה. היו כמה אבנים מעניינות.
בדרך ראינו שלוש ילדות קטנות מוכרות אבנים. הקטנה שבהן היתה סוחרת נפלאה והיא קצת "עבדה" עלינו. איזי ניסה לעזור לה ולמכור קצת, אבל לא הצליח בכך.
סוף יום ה' – לינה
המשכנו לדיופיווגור (Djúpivogur) למלון נחמד בשם Framtíð. ישנו באגף החדש. האוכל היה מצוין ולאחר מכן ירדנו לבר למטה לראות את התמונות, שצולמו ע"י הנריק, מיקי ושלום.
מקומות לינה נוספים:
באגילסטדיר, מלון Lake Hotel Egilsstadir משנת 1903 הוא המקום הטוב ביותר לשהות בו, לפני שנוסעים דרך הפיורדים המזרחיים. קצת בלוי פה ושם, אבל יש בו נוסטלגיה נעימה ומחלק מהחדרים נשקפים נופים נהדרים של האגם הסמוך.
ועוד מקום לינה באזור: מלון קטן, שאהוב על דייגי הסלמון הוא Bláfell בעיר Breiðdalsvík באזור הפיורד המזרחי היפהפה. מקום מאוד נעים, לא מזמן שופץ והחדרים למעלה ברמה של מלון עירוני בדרגה הראשונה. גם הארוחה האיסלנדית האותנטית טובה: תבשיל של בשר כבש ולפת ועוגה ביתית מצוינת.
החברה שארגנה לנו את הטיול כבר אינה קיימת.
הנריק המדריך הפך עצמאי (Hinrik) והטלפון שלו הוא 354-898-0131+.
חלק מהחומר נלקח מהספר "איריס וחברים ממליצים איסלנד" שיצא ב-2000.