הדרך הרומנטית ביותר להגיע לאיים האיאוליים (שנקראים גם איי ליפארי), ארכיפלג של איים געשיים צפונית לסיציליה, היא באוניית לילה מנאפולי. הביאו אתכם ארוחת ערב לאכול על הסיפון בזמן שאתם עוברים את קאפרי, כשלאט האור נעלם, ותנו לתנודות הים לנענע אתכם לשנת לילה. כוונו שעון מעורר ל-5:00 בבוקר, קומו מדרגש השינה ועלו לסיפון כשפניכם אל הרוח. השמים כל כך שחורים שצורות הכוכבים נראות בבירור רב. אז, כמו משום מקום, אורות אדומים וכתומים יאירו את השמים ויעיפו ניצוצות כמו מטר של כוכבים. זהו סטרומבולי (Stromboli), הר הגעש שעומד כמו שומר על האיים, מזהיר מבקרים מאכזריות המקום ולוקח חסות על היופי הפראי של המקום.
הומרוס היה הראשון שהזכיר את האיים הללו, שנקראים גם האיים הליפאריים. כאן, אל הרוחות איאולוס, ברך את אודיסאוס בשק של רוחות שישמור עליו במסע. אך כאשר הצוות הסקרן של אודיסאוס, פתח את השק, הם הוכו בידי רוחות מחוף סלעי אחד למשנהו, ונותרו לבדם במים המסוכנים של הים התיכון.
אלו הם איים יבשים, לא ידידותיים בהם כל הדברים החיים – תאנים, תבלינים, משמשים, ארנבות – נאבקים כל כך קשה לחיים, כך שהם מתפוצצים מריח וטעם חזקים של הישרדות ומחיים קצרים אך תמציתיים.
כאשר השמים מתחילים להאיר, נגלה לעיניים האי סטרומבולי ובתיו הלבנים שנערמים על יד החוף. כאן ניתן לרדת בכדי לבקר בהר הגעש הנפלא, בעיר המקסימה עם רחובותיה הצרים ולספוג את האווירה הלחוצה בצלו של הר הגעש. ישנו גם הבית הורוד ובו לוח זיכרון למקום שבו אינגריד ברגמן ורוברטו רוסליני ניהלו רומן בזמן שצילמו את הסרט סטרומבולי.
אחד מהאיים שמרוחק ושומם יותר מהאחרים, הוא פיליקודי (Filicudi). חמשת האיים הנוספים, גם להם אישיות מיוחדת במינה; פנריאה (Panarea), אי קטן ומקסים, מושך אליו בעיקר איטלקים אופנתיים ואת אלו שחוגגים ירח דבש. שלא בעונה הוא כולו רגוע ושלו. ליפארי (Lipari) הוא האי הגדול מכולם וגם הכי תעשייתי, עם מוזיאון מעניין מלא בשרידים שנאספו מהאוניות הרבות שטבעו בימי שלטון האלימים, עוד לפני שהמתיישבים היוונים הגיעו לאי. סלינה (Salina) הוא אי קצת ישנוני וחקלאי, מכוסה בכרמים בהם גדלים ענבים שמשמשים לעשיית היין המחוזי. האי וולקנו (Vulcano), האי הקרוב ביותר לסיציליה, הוא תיירותי במיוחד, תודות לחופיו החמים, אך הרמה של ההרים היא ביתם של שדות אחו בהם מייצרים את אחד הסוגים הטובים בעולם של גבינת הריקוטה. באי הקטן אליקודי (Alicudi), אין כלל מכוניות, ומעט שירותים לתיירים- בעצם כמעט כלום.
כאשר האוניה נכנסת לנמל הקטן של האי פנריאה, מחכות במזח קלנועיות גולף קטנות שלוקחות את האורחים למקום מגוריהם (אפילו המשטרה באי נוסעת בקלנועיות כיוון שאין באי מכוניות בכלל). הבנייה באי מסורתית לאזור זה, בתים לבנים עם דלתות כחולות כמו הים, שיחי בוגנוויליה מטפסים על הקירות והאוויר מלא בניחוח הפרחים והצמחים שבאי.
בשעות הבוקר, בדיוק באותה שעה, מסיימים כל דיירי האי את הקפה של הבוקר ויורדים אל החוף. עם כמה מטרים ספורים של חוף, בלבד, המתרחצים, ברובם איטלקים, משתרעים על הסלעים ומשכשכים במים בגובה החזה תוך דיבור קולני בטלפונים סלולאריים. בכדי להימנע מההמון של סוף השבוע אפשר לעקוב אחר שביל הליכה תלול שמוביל לחוף מבודד עם מים כחולים יפהפיים שעלולים להיות שורצים במדוזות.
בפנריאה עושים הכל חוץ מכלום: מטפסים על ההר עד שהשביל נעלם בתוך השיחים העבותים. מטיילים ברגל אל חוף נטוש ושוחים בעירום.
ליפארי נמצא שעה נסיעה ברחפת ומציע עולם אחר לגמרי. התושבים מחשיבים את האי כעיר ולא כאי נוסף, ובמונחים מקומיים הוא הומה כמעט כמו מילאנו. עם כ-10,000 תושבים, מכרה אבן ספוג וצי דייגים, ליפארי הוא מרכז התעשייה האיאולית ועם הארמון ומוזיאון הארכיאולוגיה שבו, הוא גם המרכז התרבותי. חלק מהאנשים יגידו שיש שם את המסעדות הטובות ביותר מבין האיים וכאלה שיגידו שהן פשוט הכי רשמיות. כמו רוב הדברים בליפארי, גם האוכל, רובו ככולו, הוא מושקע מידי ותעשייתי.
אך בכל זאת ליפארי שווה ביקור: ברחובות הלא תיירותיים שלו ובטירה היוצאת מן הכלל שבו. ניתן לראות בטירה אוסף של מסיכות יווניות עשויות טרה-קוטה, בצורת דמויות שונות מהצגות יווניות שכבר נשכחו עם הזמן. ניתן גם למצוא כמה מסעדות קטנות ואותנטיות באי.
באי פיליקודי ניתן לשכור סירה ומדריך לסיור מסביב לאי ולקבל קצת פרטים עליו: לאחר מלחמת העולם ה-2 רוב התושבים היגרו לאוסטרליה מלבד כ-60 אנשים שנשארו באי, כיום יש בו 240 תושבים. התושבים שנשארו הצליחו לשרוד על ידי לכידת לובסטרים בנאפולי לכבוד חג המולד, ועל ידי גידול צלפים והליכה בכל רחבי האי בכדי לאסוף אותם. ניתן גם לשמוע סיפורים על הכשרתם של אנשי מאפיה באי בשנות ה-70 ועל מיני הסירות שנטרפו בים ולהבין שהחיים באיים היבשים הללו אף פעם לא היו קלים.